סביב המילה סרטן יש הרבה פחד והרבה בלבול. ברגע שנאמרת המילה סרטן – תמיד יהיו כאלו שיתכווצו, יסיטו את הדעת לנושא אחר, או לחילופין – הדבר יציף אותם.
לפחד יש מקום. המצב כואב באמת. הסטטיסטיקה כמעט ובלתי נתפסת: כל אדם רביעי בישראל נפטר מסרטן(!) כל אדם שלישי בישראל עשוי לפגוש בסרטן(!) מסקנה: מרבית האנשים שיפגשו בסרטן גם ימותו מסרטן(!)
ועוד קצת על הצד הפסימי, לפני שנעבור לצד האופטימי.
מ – 1950 ועד היום הושקעו בחקר הסרטן כטריליון דולר (כאלף מיליארדי דולר). אכן פותחו כלים רבים וטיפולים שיעילים למצבים מסוימים, אך בראייה רחבה השיפור בשורה התחתונה הוא קטן. זאת בניגוד למחלות אחרות בהן חל שיפור של עשרות אחוזים בהקטנת מספר הנפטרים. המדע ימשיך לעשות את מלאכתו נאמנה, הרופאים ימשיכו להשתדל כמיטב יכולתם, ודאי תהיה בכך תרומה לאנשים מסוימים שפגשו בסוגים מסוימים של סרטן, ועל כך כמובן הברכה. אך המצב בכללותו – קשה מנשוא.
מאידך, חדשות לבקרים אנו נחשפים לסיפורי החלמה מעוררי השראה. העלמות של גידולים, אנשים שהרופאים קצבו את ימיהם ומאז הם חיים שנים רבות, ועוד ועוד מקרים המכונים "החלמה ספונטאנית".
אז מה לכל הרוחות קורה כאן? איך זה שטריליון דולר של מחקר לא הביאו את הישועה? האם "החלמה ספונטאנית" היא "נס רפואי"? מהי בכלל החלמה? ומה צפוי להיות המצב בעוד כמה עשורים? על שאלות אלו אשתדל להשיב.
כעת, בואו נעזוב לרגע את העולם הפיזי והשכלתני, בואו נעזוב לרגע את החומר, המדע והסטטיסטיקה, נעבור על עולמנו הפנימי ונצלול לעולמות בהם יש רגש, אמונות, תודעה, אנרגיית חיים ורוח. לי ברור שהבסיס למחלת הסרטן והבסיס להחלמה הוא תודעתי. דימוי יפה הוא קרחון גדול הצף בים. חלקו העליון הוא הנראה לעין. קל לראות אותו, לאמוד את גודלו ואת מבנהו. חלק זה הוא הקטן.
החלק התחתון של הקרחון נסתר מהעין ולא ברור. חלק זה גדול בערך פי 9 מהחלק הגלוי.
ובחזרה לסרטן. אנו רגילים להבין דברים בדרך שכלתנית, לוגית ולינארית. אנו רגילים לייחס משקל רב לעולם המדע. הלוא כך חונכנו, ולא בכדי. גישה זו נכונה לתחום רבים בחיים: כלכלה, הנדסה ו... גם למחלות עם רכיב תודעתי נמוך יחסית (דלקת, הרעלה, שבר, מצב חרום). כל זה הרבה פחות נכון למחלות עם רכיב תודעתי משמעותי, ובראשן מחלת הסרטן. לאור זאת, כל עוד מתמקדים בהבנת הסרטן בדרך שכלתנית – מתמקדים בקצהו הקטן של הקרחון, זה שצף על פני המים, ואולי זו הסיבה לכך שהמצב נותר עגום.
סיבה נוספת לכך שהמצב בשורה התחתונה נותר עגום הוא מצב התודעה הקולקטיבית. לצד תהליכים מבורכים שעוברים על האנושות יש תהליך גלובלי שאפשר לכנות אותו – "אנו מתרחקים מעצמנו". ודאי אתם זוכרים איך נראתה ילדותכם. שיחקתם עם חברים ברחוב, בהמשך הייתה "ערמה של חבר'ה על הדשא", ובין לבין היו שעות רבות בהן פשוט הייתם עם עצמכם. החיים בעבר היו פשוטים יותר. היה ערוץ אחד בטלויזיה, בהמשך שניים, הייתם יושבים מולו, אולי יושבים עם השכנים. ובכלל, אורח החיים בעבר היה יותר קהילתי. הייתה יותר תחושה של שייכות לקבוצה, שיודעת להקשיב, לתמוך ופשוט להיות יחד. מעברים תכופים בין מקומות עבודה היו פחות מקובלים, אדם היה מצטרף לארגון, ועובד בו שנים רבות.
מה אפשר לעשות כיום בשעות הפנאי? לצפות באחד מתוך עשרות ערוצי טלויזיה או לבחור סרט ולצפות בו מבלי לקום מהכסא. אנשים מבלים עוד ועוד ברשתות החברתיות, קוראים פוסטים שרבים מהם לא באמת חשובים, נותנים לייקים ולבבות וסופרים כמה הם קיבלו. יש יוטיוב, נטפליקס, אתרי חדשות ועוד לא דיברנו על החומר הממכר הקרוי ווצאפ. הצורך לבחור בכל רגע במה להתמקד – מבלבל, נותן תחושה שאם אנו ממוקדים בפעילות אחת, אנחנו מפסידים משהו מגניב שקורה במקום אחר. אנשים הופכים תזזיתיים, לא שוקטים לרגע.
עידן הסמארטפונים והרשתות החברתיות נותן תחושה של "כאילו ביחד", בזמן שאנשים יותר ויותר שוהים עם עצמם ומקיימים מערכות יחסים וירטואליות. וככל שהפשטות בחיים מתפוגגת כך הולכת התודעה ומתפצלת בין חזיתות רבות, צורך לעמוד בסנטדרטים של החברה, התמודדות אתגרי פרנסה, זוגיות, הורות, ניהול קריירה, והכל עשוי להלחיץ. כל זה – מרחיק אותנו ממצבנו הטבעי. מצב של נוכחות, חיבור, נשימה חופשית, שהייה בטבע או עם חברי אמת.
מה קורה אצלנו עמוק עמוק בפנים – אי אפשר להבין בדרך מדעית. מה קורה אצלנו עמוק עמוק בפנים זו חוויה סובייקטיבית, שרק אנו נוכל לחוש אותה (אם אנו רגילים להקשיב לרגש, וזה לא מובן מאליו). עולמנו הפנימי הוא הבסיס למחלה. זה גם הבסיס להחלמה. זה גם הבסיס למניעה לאחר מכן.
ישנם מקרים בהם פוגשי סרטן הולכים לקבל טיפול (ולא משנה איזה). הם שוכבים על מיטת טיפולים, ובזמן שהמטפל עושה כמיטב יכולתו "לרפא" אותם, הם ממשיכים לחשוב מחשבות שליליות כמו: ביקורת עצמית, זכרונות קשים, תסכולים, הם טוחנים את העבר ופוחדים מהעתיד. אולי הם מלאים בטינה, או בכעס כבוש, או בעצב רב, או בתחושת אשמה או בושה, הכל עמוק בפנים. במצב כזה – הטיפול החיצוני לא יהיה אפקטיבי. יתכן שבטיפול יש ערך, אך כל עוד התודעה חולה, הדבר דומה לחבית שממלאים בעוד ועוד דליי מים, בזמן שהחבית מחוררת והמים בורחים... הבשורה הפחות משמחת עבור כמה אנשים היא שלא ניתן להחלים בדרך פאסיבית. לא ניתן להשען במלוא הכובד על כלים חיצוניים (ולא משנה מהם). אולי זה יעזור זמנית.
ויש בשורה טובה, טובה מאד, והיא קשורה לחלקו הפחות גלוי של הקרחון. זהו החלק הגדול, שם עיקר המאסה, זה עיקר ההחלמה. והבסיס להכל – תשוקה בוערת להחלמה, לקיחת אחריות מלאה, הסכמה להשתנות בתכלית, חיבור לקול הפנימי, אמונה בהחלמה ובדרך ו... התמסרות חסרת מעצורים לתהליך המשמעותי ביותר שאי פעם עברת.
ישנם בישראל מאות אנשים שהחלימו בדרך שלגמרי לא תאמה את תחזיות הרופאים. מיד הם זכו לתיוג בסגנגון: "החלמה ספונטאנית" או "נס רפואי". אבל... אלוהים לא משחק בקוביות עם העולם ושום דבר בעולם לא קורה במקרה. המאפיין של כל אותם מקרים מעוררי השראה הוא משהו מאד בריא ונכון שהתרחש עמוק בפנים. המשהו הזה יכול לכלול לדוגמה: הסכמה לסלוח למי שפגע בך בעבר; הסכמה לעשות דברים שהם לגמרי מחוץ לקופסה עבורך; הסכמה לשחרר שליטה, להרגיש כאב, להניח לדאגות; ביצוע שינויים אמיצים בעולם החיצוני; שינוי סביבה; העמקה בעולם הרוח כולל תרגול אינטנסיבי; התגברות על כבדות, מסכנות, קורבנות, יאוש ודכדוך; הגברת האהבה העצמית ובכלל, בחירה באהבה ובעומקים חדשים.
כאשר דברים כאלו מתרחשים, הטיפולים החיצוניים יהיו הרבה יותר אפקטיביים, ואולי יהיה ניתן לוותר על חלקם. ובכל מקרה – חשוב לזכור שהבסיס להחלמה הוא תשוקה בוערת וחסרת מעצורים להחלמה.
ואיך צפוי העתיד להראות?
אין ספק שפתרון הקסם לסרטן לא ימצא. בהחלט יפותחו כלים שיעזרו לסוגים מסוימים של סרטן ולצמתים מסוימים בדרך, וכמובן טוב שכך. במקביל תלמד המחלה להתגבר על כלים קיימים, ובהחלט יתכן שסוגים שונים של סרטן יתחזקו.
בעיניי תמונת המצב העתידית תושפע מהתודעה הקולקטיבית וממערכת האמונות הקשורות למחלמה הסרטן. אני מאד מקוה, ואעשה כמיטב יכולתי על מנת שהאמונות הבאות תהינה יותר נפוצות ויותר מקובלות: הבסיס למחלה ולהחלמה הוא תודעתי; אפשר להחלים גם ממצבים קשים; הישועה לא תבוא מבחוץ (אולי באופן זמני); לכל אדם ישנו שביל הזהב האישי שלו להחלמה; קבלת ההחלטות אמורה להיות על סמך הקשבה לקול הפנימי והאינטואיציה (ודאי לא על סמך הפחדה ושכלתנות).
לסיכומו של דבר, תהליך ההחלמה מסרטן אינו רק תהליך פיזיולוגי של התגברות על הסימפטומים. כאשר הרצון הוא שההחלמה תהיה אמיתית ושלמה, כשרוצים ש"התוצאות יפתיעו את התחזיות", הדבר מחייב פתיחה של הלב, שינוי פנימי משמעותי והפתחות לעולם הרוח. ההזדמנות כאן היא גדולה, הזדמנות לירידה של כמה שלבים בסולם הסבל ועלייה של כמה קומות בחיבור ללב ולאהבה עמוקה.
לקריאה נוספת: