תגידי, את אוהבת את הגוף שלך?
לא. אין לי אהבה אליו. אחרי כל מה שעשיתי בשבילו למה הוא הביא סרטן?
זה בגלל הסרטן?
לא רק. גם יש לי כאבים עכשיו פה בירך למעלה, זה מקרין על כל הרגל. אני כבר לא יכולה לשבת ישיבה מזרחית ובכלל יש עייפות.
זה נשמע שאת מאוכזבת ממנו.
כן. והאמת שגם כועסת עליו. וחוץ מזה – תראה איך השיער שלי נראה.
אבל בואי רגע נראה. הקרנות את מסכימה לקבל?
לא.
כימותרפיה?
לא.
אז תכלס את מצפה שהגוף שלך ירפא את עצמו.
אה... כן.
את יודעת, פעם כשהייתי מנכ"ל. ראיתי דבר מעניין. היו לי עובדים שמאד הערכתי, החמאתי להם, לפעמים הפתעתי בדרכים שונות, והם עשו עבודה מצוינת. ואז עוד יותר הערכתי אותם והביצועים שלהם המשיכו להשתפר. והיו עובדים שלא כ"כ הערכתי, כנראה הם קלטו את זה, והביצועים שלהם לא היו טובים, לפעמים אפילו הדרדרו. אם עובד טוב היה עושה פשלה קטנה הייתי סולח לו. אם עובד שלא הערכתי היה עושה דבר מסוים בצורה טובה – הייתי מתייחס לזה כהצלחה נקודתית בלבד.
אז מה אתה אומר? שאני צריכה לאהוב את הגוף כדי להבריא?
את רצה קצת מהר מדי קדימה. בואי ניקח כמה שאיפות יחד.
"צריך לאהוב" זה כמעט משפט עם סתירה פנימית. צריך זה מגיע מהראש. אהבה – זו נביעה מהלב. המסקנה בשלב זה היא שיש לנו כאן משוכה. לצפות מהגוף שלך שירפא את עצמו בזמן שאת כועסת עליו, מאוכזבת, יורדת עליו ולא אוהבת אותו – לדעתי זה לא יעבוד.
היא מהנהנת בעצב. ואני ממשיך: לדעתי אחד המפתחות העיקריים שלך להחלמה זה להתאהב בגוף שלך, לנהל איתו מערכת יחסים חדשה לגמרי. מה היית עושה אם אחד הבנים שלך היה עם לקויות, היית צריכה לקחת אותו להרבה מטפלים, שיעורים פרטיים, וזה היה גוזל ממך זמן וכסף?
יכול להיות שבהתחלה הייתי כועסת עליו. נראה לי שאחר כך הייתי עוטפת אותו, מעודדת אותו.
היית אוהבת אותו?
כן, בטח.
לקריאה נוספת: