מוות.
מילה קשה מאד.
הפחד הגדול ביותר של מרבית האנשים הוא פחד מהדבר האיום והעלום הנקרא מוות. האינסטינקט הנפוץ כאשר מחשבה על מוות חולפת – להסיח את הדעת ולמקד את תשומת הלב בדברים אחרים: המשימות הקרובות, הטרדות היום-יומיות, מה קורה בעולם ומה פספסנו ברשתות החברתיות.
מחלת הסרטן אחראית למותו של כל אדם רביעי במדינת ישראל, ובמרבית המקרים המוות הוא בטרם עת. הסטטיסטיקה עגומה: מרבית האנשים שפוגשים בסרטן גם נפטרים מסרטן. לאור זאת – הכי טבעי בעולם לחוש פחד איום ברגע ששומעים את המילה סרטן, ולעשות הכל כדי להפחית את הפחד הזה, להזיז אותו, להדחיק אותו, לצבוע אותו, הכל הכל – רק לא לחוש בפחד המשתק והמייסר הזה.
וכאן בדיוק טמון בור, אולי אף פרדוקס בדרך להחלמה המיוחלת. לפי נסיוני ותחושותיי, העולם הרגשי תורם מאד להגעת המחלה. הדחקה, ניתוק מהרגש, תחושת לבדות (לעתים גם בדידות), דומיננטיות של הראש ופצעים של הרגש שנמצאים עמוק בפנים וממתינים כבר עשרות שנים לריפוי. הפחד העז שמגיע יחד עם המחלה נועד בבסיסו להניע אותנו לעשות את הדברים הנכונים לטובת ההחלמה. אבל... במקרים רבים הפחד ישתלט עלינו וייסר את הרגש עוד יותר מהרגיל, כלומר, יפעל בכוון ההפוך ממה שנדרש כדי להחלים – ריפוי הרגש.
מאמר זה מתמקד אם כך בנושא שעשוי להשפיע על תוצאות מסע ההחלמה בשורה התחתונה(!). זו בהחלט אמורה חזקה ואני אומר אותה בלב שלם: מערכת היחסים שלנו עם הסערה הרגשית, והאסטרטגיה הנבחרת להתמודדות עימה, הן צמתים שהבחירה בהן תשפיע על המשך הדרך, עד כדי הבדל בין החלמה או אי-החלמה.
אז בואו ניקח סיפור אמיתי על ליטל, בחורה חברותית מאזור ת"א, ספורטיבית ומוכשרת מאד (בעלת פוסט-דוקטורט במדעים), בת ארבעים, נשואה ואמא לשניים. לאחר תקופה של כאבים מוזרים, חולשה ונפיחויות, היא אובחנה כחולה בלימפומה, מחלה שסיכויי ההחלמה ממנה אינם מלבבים. ליטל נאחזה בפחד איום ונורא שהוביל להתקפי חרדה. את התקופה הראשוננה מאז האבחון בילתה בעיקר על הספה בסלון, מתודלקת בכדורים נגד חרדה, ולאחר כמה שבועות הוגבר המינון שלהם. מפעם לפעם קראה מאמרים בנושא מחלתה והאפשרויות השונות, אך הדבר לא עודד אותה. ליטל התחילה סדרה של 8 טיפולים כימותרפיים שהיו אמורה לצמצם את הגידולים (אבל לא להעלים אותם לגמרי).
בצעירותה אהבה ליטל לרקוד, אהבה מסיבות ובילויים, אבל הקריירה האקדמית והאתגר שבניהול חיי משפחה הרחיק אותה מכל אלו. חבר הזמין את ליטל להצטרף לקבוצת ריקוד, לאחר התלבטות היא הסכימה, וכבר במפגש הראשון התאהבה במתרחש שם וסיימה את המפגש במצב רוח מרומם. ליטל הצטרפה לקבוצות ריקוד נוספות. היא רקדה כמעט בכל ערב, גם בזמן הטיפולים, ובזמן כל מפגש התמלאה בתחושה מופלאה. היא הרגישה שהיא יוצאת מכל מפגש יותר בריאה. היא זכתה לתשומת לב, רכשה חברים חדשים (ואולי אף מחזרים...). גם בשעות הבוקר והצהריים הוסיפה פעילויות שקשורות לאוורור הרגש. מהכדורים הפסיכיאטריים היא נפרדה די מהר. כבר לאחר 3 טיפולים כימותרפיים היא הייתה נקייה מסרטן, ולאחר שניים נוספים בחרה לעצור את סדרת הטיפולים. ליטל עברה תהליך רגשי במהלכו החליטה לשנות את סדרי העדיפויות בחיים ולחיות בדרך בה יש הרבה כיף לרגש, חיי חברה ובילויים מגוונים. ליטל נקייה לגמרי מסרטן כבר 4 שנים.
בעת חרדה ובהלה יש אינסטינקט של כווץ הגוף, חוסר תנועה ונשימה שטחית מאד. במצבים כאלו הראש הופך לדומיננטי ועשוי לייצר עוד ועוד מחשבות לא נעימות וכל זה מחריף את הרגשות הקשים שמחלישים את הגוף ומעודדים את הסרטן. מצב כזה הוא מערבולת ששואבת למטה.
חשוב מאד, ליתר דיוק – קריטי, לשנות את המגמה. גם אם קשה בהתחלה – צריך למצוא את הדרך לצאת מהסחרור, ולעלות קומות בבניין ההתפתחות הפנימית. חשוב לצאת לצעידה שבעה ימים בשבוע, ולהכניס פעילות מאווררת ומעצימה, פעילות שעושה כיף לרגש. פעילויות מומלצות: אומנות ויצירה, כתיבה אינטואיטיבית, מדיטציה, דמיון מודרך, תרגילי נשימה ופעילות אירובית. במצב כזה הראש הדומיננטי זז מעט הצידה, נפתח מקום לזרימה רגשית ולהקשבה לחוכמה הפנימית.
חשוב לזכור שיש מאות אנשים בישראל שהחלימו ממצבים קשים. הבסיס לכך היה תשוקה להחלמה.
הכלי החזק ביותר להתמודדות עם פחד הוא אמונה. הדרך הטובה ביותר לבנות אמונה היא לעלות על מסלול מתגמל, שלפי התחושה הפנימית הוא המסלול להחלמה.
בהצלחה רבה!!! אפשר להחלים לגמרי!
לקריאה נוספת: