כמה מילים על נושא עצוב מאד: מוות מסרטן.
ולמה דווקא היום בחרתי לכתוב על כך? דפדפתי הבוקר בעיתון גלובס שהגיע אמש (14/10/2018).
בעמוד השער הייתה ידיעה בנושא המוות באתרי הבנייה, ולכך גם הוקדשו עמודים 2 – 3. מתחילת השנה נהרגו 35 פועלים (במהלך היום עלה המספר ל – 37...). בעמוד 10 כתבה על אופניים חשמליים. 16 הרוגים מתחילת השנה.
בשתי הכתבות דובר על התארגנות, מאבק, פוליטיקאים, עורכי דין, עתירות ובכלל, הרבה רעש סביב זה.
הנושאים הנ"ל באמת עצובים, אך בי זה מעורר שאלות גדולות עד מטלטלות. חברים! ממחלת הסרטן נפטרים בישראל בכל יום 30 אנשים (בממוצע). לא בשנה. לא בחודש וגם לא בשבוע. יום ביומו כ – 30 הלוויות! מדוע על זה אין כתבות גדולות וידיעות בעמוד השער? מדוע כאן אין פוליטיקאים, מחאה והרבה רעש? מדוע את זה דעת הקהל מקבלת בדממה (ובדמעה) כאילו זו גזירת גורל?
מה מספרם של חללי מערכות ישראל מתקופת המחתרות ועד היום? המספר דומה לחללי הסרטן בשנתיים האחרונות בלבד! כמה תקציבים ופעילויות יש להנצחת זכרם של חללי מערכות ישראל? וכמה תקציבים (כמו וגם הון פוליטי) מושקע בבטחון המדינה (נושא חשוב מאד כמובן)? מתי בפעם האחרונה שמעתם את ראש הממשלה או נציג של מפלגה כלשהי מדבר על מחלת הסרטן?
ולגבי האינטרסים הכלכליים שמאחורי הקלעים של עולם האונקולוגיה? אני לא רוצה להרחיב על כך את הדיבור, רק אומר שגם לכך יש משקל בשימור המצב הנוכחי (הרווחי...).
ובכן, ברור לי שעולם הסרטן הרבה פחות "סקסי" עבור פולטיקאים ותקשורת, וה"איך" הרבה פחות ברור (לדעתי האישית – כיון שרבות מהתשובות נמצאות בעולם התודעה). אך הבה נסכים על הבסיס, ונגיד אותו בלב שלם ובקול רם, שוב ושוב: המצב יכול להשתנות! המצב חייב להשתנות! אנו נעשה כמיטב יכולתינו, איש איש בדרכו, כדי המצב אכן ישתנה (ובעזרת השם) כבר בקרוב. אמן.
לקריאה נוספת: