לצערנו, אנשים רבים, רבים מדי פוגשים במחלה המפחידה שקרויה סרטן. אנשים פוגשים במחלות אוטו אימוניות, בפיברומיאלגיה או בכאבים כרוניים שמקורם לא ברור. לצערנו, במרבית המקרים אין באמת פתרון. נכון, ישנם כלים שעשויים להקל על הסימפטומים, אולי גם לגרום לנסיגה של המחלה, או לכל הפחות להארכת חיים. אבל מחלות רבות הן עקשניות ומתוחכמות, וזו רק שאלה של זמן עד שהן ילמדו להתגבר על הטיפול הרפואי.
רבות מהמחלות שהזכרתי, הולכות ומתגברות בעת המודרנית. בעבר דובר על כך שכל אישה תשיעית בישראל תפגוש בסרטן השד, כיום מדובר על אחת משש; ולגבי מחלת הסרטן בכלל – הגענו למצב בו כל אדם שלישי בישראל פוגש במחלה(!); פיברומיאלגיה – זו מחלה של כאבים כרוניים מסתוריים ברחבי הגוף, איתה מתמודדות מאות אלפי נשים בישראל. זו תופעה שבעבר כמעט ולא הייתה קיימת.
האם אין כאן הפתעה גדולה? דווקא כשחיינו הופכים להרבה יותר נוחים וסטריליים מבעבר מספר החולים הולך ועולה? מה קורה כאן?
ומה לגבי שיעורי ההחלמה? למרות התפתחות כבירה בעשורים האחרונים בעולם המדע בכלל ובתחום הרפואה בפרט, כל אדם רביעי בישראל נפטר מסרטן. לגבי מחלות מכאיבות שאינן מסכנות חיים, אמנם אין שיעורי תמותה, אבל ישנו סבל קשה מנשוא שמייסר לאורך שנים ועשורים.
במאמר זה אדבר על ההתרחקות של בני האדם מהטבע, ועל הפוטנציאל הרב הקיים בהתקרבות המחודשת אליו.
תגידו, מה סוג הטבע האהוב עליכם? זה ששהייה בו "עושה לכם את זה"? יש כאלו שמאוהבים בים, לשוט בו, לתפוס גלים או לרבוץ על החוף; יש כאלו ששהייה בסביבה הררית מרחיבה את נשימתם; רבים אוהבים לבקר ביערות, לשהות בין עצים חסונים; ישנם חובבי המדבר, שהסביבה הצחיחה מצליחה "לחדור להם לנשמה"; וישנם "משוגעים" לסביבה טרופית, לג'ונגלים, לנהרות ואולי בכלל לסביבה מושלגת. ואולי גם וגם וגם?
הטבע הוא במובן מסוים אנטיתזה לאורך החיים המודרני, זה שכולנו, גם אם נרצה וגם אם לאו, נשאבים אליו יותר ויותר. הטבע שבעולם החיצוני שונה מאד מהטבע הפנימי של רובנו, ואביא כמה דוגמאות.
נחל זורם בין עצים גבוהים. מסיבה כלשהי עץ ענק קורס, נופל אל הנחל וחוסם את זרימת המים. אבל המים ממשיכים להגיע. מה הם יעשו? יתכן שיצליחו לזרום כמעט כרגיל למרות העץ, אולי יחפרו באדמה נתיב עוקף, ואולי הזרימה תחסם בחלקה וכתוצאה מכך יווצר אגם קטן. בכל מקרה – המים ימשיכו להתנהג בזרימה. הם לא יכעסו, לא יהיו מתוסכלים, לא יגררו טינה ולא יחפשו נקמה. גם לא יבכו על מה שכבר היה ואיננו. הם אפילו לא יוטרדו ממה שיהיה אחר כך. כי מים זורמים.
בואו נצא לטיול בחורשה. שביל צר עובר בין העצים. העצים חסונים ועבותים. החורשה שקטה מאד. ציוץ ציפורים נשמע. ההליכה איטית. אנחנו קשובים למתרחש סביב. לקולות. למגע העור על הגוף. לתחושות המגיעות מהקרקע אל כפות הרגליים. ריח העצים. השביל נהיה צר יותר, מעט מתפתל. כיון שהעצים הופכים להיות סבוכים יותר ויותר – פחות אור יום מגיע. ולאט לאט צצה תחושה נוספת. תחושה חדשה. לא מוכרת ואולי מאד מוכרת אבל נשכחת. אנו מתחילים בהדרגה לחוש את היער, לחוש בגוף. אולי זה תדר, אולי זו אנרגיה, לא חשוב השם. מה שנבנה בתוכנו זה איזו תחושה באזור החזה, משהו נעים מאד, משהו נוכח, משהו יודע.
אנו הופכים להיות תלמידיו של היער. לומדים את הקצב שלו, את הכאן ועכשיו, את האמונה בכוחות הבריאה.
אנשים רבים חולים. אבל הבריאה – תמיד בריאה. הבריאה, זו שבראה את העולם וכל אשר בו, תמיד יש בה התחדשות וכוחות יצירה. ובהקשר של מחלה קשה: האינסטינקט של אנשים רבים הוא להתרוצץ בבהלה ולחפש את תרופת הפלא. לחפש את האדם או האמצעי שכבמטה קסם יגאלו אותם מהסבל והחרדה.
אבל... ויש כאן אבל גדול, בסופו של דבר, המקום היחיד בעולם בו נמצאת ההחלמה האמיתית הוא אצלנו בפנים. אי שם באזור החזה יש מעיין, יש נביעה של כוחות בריאה, של אנרגיית חיים. כשהמעיין הזה נחסם, הגוף נחלש עד כדי מחלה, כשהמעיין פתוח, זורם ושוצף – כוחות הבריאה יכולים לעשות את שלהם.
למען הסר ספק – בהחלט יש כלים חיצוניים יעילים עבור חלק מהמצבים, אבל הם רק הסירות. הבסיס להחלמה הוא הזרמת הנביעה הפנימית. כל זה מתייחס במיוחד למחלות עם רכיב תודעתי משמעותי, מחלות כמו סרטן, פיברומיאלגיה, מחלות אוטואימוניות וכד'.
יתכן שהדברים האחרונים שכתבתי נשמעים מעורפלים. ואם כן – זה טבעי, ואשתדל לעשות קצת סדר ולהוסיף לבהירות. בשנים האחרונות אני מקדיש את כל כולי לליווי אנשים להחלמה ממצבים מורכבים, שבחלקם נחשבים ל"חשוכי ריפוי". ובכל זאת, חלקם מחלימים לגמרי. האם התרחש "נס"?
בואו נלך קצת אחורה. אנחנו קיבלנו חינוך מסוים. אפשר לקרוא לו "חשיבה לינארית". לפי הדרך בה גדלנו – יש בעיות ויש פתרונות. אצל אנשים שלמדו מקצועות ריאליים הלכה החשיבה הלינארית והתחזקה עוד יותר. דוגמאות: יש סתימה? מזמינים אינסטלטור. רוצים לרזות? אוכלים פחות ומתאמנים יותר. יש דלקת? לוקחים אנטיביוטיקה. יש סרטן? הולכים לרופא כדי שירפא.
העניין הוא שעם סרטן ומחלות אחרות – זה לא כל כך עובד ככה. אין שיטה להחלמה ואין כללים מהסוג של – תעשה א' – יקרה ב'. סרטן היא מחלה עם רכיב תודעתי משמעותי, וכתוצאה מכך – אינה נוהגת בצורה לינארית. אולי זה מסביר לנו מדוע לאחר שהושקעו לאורך השנים כטריליון דולר בחקר הסרטן, תוך שימוש בחשיבה לינארית, הסרטן עדיין אחראי למותם של רבע מתושבי מדינת ישראל והעולם המערבי בכלל.
יתכן שאתם שואלים בשלב זה: מה התכלס של המאמר? מה השורה התחתונה? מה אני עושה מחר בבוקר?
אז ראשית אדגיש שבהקשר של החלמה ממחלה קשה, השאלה הכי חשובה היא לא: "מה לעשות?". זה בהחלט עשוי להשמע מפתיע, כיון שזה שונה מהחינוך הלינארי שקיבלנו. בעיני השאלה החשובה ביותר, ואני מודה שהיא פחות ניתנת להבנה שכלתנית, היא: "מי להיות?".
משהו מהותי בתוכנו אמור להשתנות. משהו בתכנות הפנימי לא היה בריא לאורך שנים רבות, ובסופו של דבר תרם משמעותית להגעת המחלה. הבסיס להחלמה הוא שינוי מהותי בתכנות הפנימי. ואת התכנות החדש אפשר ללמוד בדרך חוויתית מחוכמתו של הטבע, בו שוכנת בשפע חוכמתה של הבריאה.
אנו אמורים לזרום כמו נחל. לא להתרגש ממכשולים וסלעים, לא לאגור טינה, לשחרר את מה שכבר היה.
אנו אמורים להיות תמירים כמו עצים. משב רוח לא יעקור אותנו מהאדמה שלנו. אנו אמורים להתהלך ולחיות בקומה זקופה וראש מורם. אין דבר בעולם שאנו אמורים להמשיך לחוש לגביו בושה או לשאת אשמה.
אנו אמורים לבכות לפעמים כמו הגשם, ולהאיר כמו השמש. מהטבע נוכל ללמוד נוכחות, נוכל ללמוד נצחיות.
ואם נשהה בטבע מספיק זמן, ונרשה לעצמנו להפתח והלשתחרר – נוכל לחוש את פעימת הטבע, ונוכל לפעום יחד איתה, ועם כוחות הבריאה שבה. עם כוחות הבריאה שבנו.
לקריאה נוספת: