"לאנשים במצבך נותרו בממוצע עוד ארבע שנים לחיות"
"הוכח מדעית שהתרופה הזו יעילה ב – 70% מהמקרים"
"הוכח שהטיפול הזה מאריך את תוחלת החיים בשנתיים", "אם תסרב לקבל את הטיפול הזה אתה ממש מתאבד"
"הוכח מדעית שהמחלה הזו היא כרונית. אי אפשר לצאת מזה. רק ללמוד לחיות איתה.", "איכילוב ואת זה חתונה קטולית."
(זה הזמן לקחת שאיפה עמוקה...)
האם גם אתם נתקלתם באמירות כאלו?
ובכן, אם הייתי שומע אמירות כאלו לגבי צרעת, מלריה, אלצהיימר ואפילו איידס – יתכן והייתי מקשיב להן בעניין. כאשר אמירות כאלו נאמרות על סרטן, לטעמי כדאי לשים עליהן סימן שאלה גדול, ולהתייחס אליהן בערבון מוגבל מאד.
מחלת הסרטן שונה מהמחלות האחרות שהזכרתי. מחלת הסרטן – כל עוד מנסים להבין אותה באופן שכלתני –אפשר לראות גזרה צרה בלבד. לנסות למצוא פתרון לסרטן דרך הראש זה כמו התמודדות עם מפלצת עם הרבה ראשים. אם במקרה מצליחים לכרות ראש אחד, אז בו זמנית, מבלי שמבחינים בכך, צומח ראש חדש במקום אחר.
האם כדאי להשען על תרופה שהוכחה יעילה ב – 70% מהמקרים? גישה כזו מזכירה לי משחק ברולטה רוסית (ותמיד מדובר על יעילות לחמש שנים בלבד. ומה אחר כך?). גישה כזו עשויה להוביל לחיים עם חרדה בלתי פוסקת, וכנראה שגם די בצדק.
לגבי תרופה שמאריכה את החיים בשנתיים יש כמה שאלות שכדאי שישאלו. אם השנתיים האלו תהיינה גדושות בייסורים, האם כל זה משתלם? על כל פנים, אנשים שאני פוגש מעוניינים לראות נכדים, ואפילו לראות אותם מתחתנים.
מה לגבי ההרגל הנהוג במדינתנו, לבשר בדרמטיות לפוגש הסרטן כמה זמן עוד נותר לו לחיות? האם זו לא עשויה להיות אמונה שמגשימה את עצמה? ואולי הגיעה השעה להוציא אל מחוץ לחוק את הנוהג של רופאים לקצוב ללקוחותיהם משך חיים?
יש עוד דברים רבים שאפשר להגיד על הציטוטים שבתחילת הפוסט, אבל אגיע לעיקר.
לכל האמירות הנ"ל יש בעיה גדולה.
מאד.
הן מתעלמות מהזכות הגדולה ביותר שיש לנו כבני אדם.
הן מתעלמות מהיכולת שלנו ליצור מציאות.
לקריאה נוספת: