מלחמה והחלמה

מלחמה והחלמה.

יש דמיון בין שתי מילים אלו. אותיות משותפות.

ובכך, כנראה, מסתיים הדמיון.

יתר על כן, אעז להגיד שמלחמה והחלמה הם דבר והיפוכו.

הבסיס למחלת הסרטן הוא תודעתי. המחלה מגיעה הרבה בהשפעת מלחמות פנימיות וחיצוניות (לצד רגישות, הדחקה, פער בין העולם הפנימי והעולם החיצוני ונטייה "לקחת לבפנים").

הבסיס להחלמה כרוך בתהליך של השלמה, חמלה, הכלה וסליחה (גם אם זה

נראה כמעט בלתי אפשרי).

אזזזזז....

גם בימים כתיקונם, החלמה מסרטן היא תהליך מאתגר, שדורש את מירב ומיטב תעצומות הנפש. אז איך אפשר, לכל הרוחות, להחלים כאשר המדינה עצמה פצועה ושותתת דם? כשחיילים נהרגים. כשחטופים - (לא אשלים את המשפט).

נראה שתקופה כזו יכולה לגרום גם לאנשים בריאים לגמרי לפתח תסמינים פיזיים אלו ואחרים (אגב, יהיה מעניין בעתיד לבחון איך השפיעה המלחמה הממושכת על בריאות הציבור).

שאיפה.

עמוקה.

אנחה.

קולנית.

אז יש לי משהו להגיד לך.

זכותך להחלים. גם בתקופה שכזו.

האם זה קל? כנראה שלא.

האם זה אפשרי?

עם מספיק נחישות והתמסרות – יתכן שכן.

אבל יש בעיה, לא? להקשיב לחדשות, להזדהות עם סבל הנפגעים, להתחרפן מהעוולות – עשוי להקשות ולהחליש.

להתעלם, להתנתק, להדחיק – עשוי להיות בעייתי.

אז מה לעשות?!

תובנה לה זכיתי לפני מספר שנים, בתהליך רוחני עמוק היא זו:

יש בנו דלת. דלת החמלה. זו דלת שאנו יכולים ללמוד לפתוח ולסגור. בעדינות.

ברגעים מסוימים להתעניין בקורה סביב, להקשיב, להרגיש, לבכות ואף לצעוק.

ברגעים אחרים, זכותנו המלאה לסגור את הדלת הזו. להיות בחברת אנשים פותחי לב. בסביבה הטוענת אותנו לטובה. בים. בהופעה. בחורשה. בסטודיו. בסדנה. בטיפול. בחיבור וריפוי.

לפעמים לפתוח את הדלת. לפעמים לסגור.

ותמיד לזכור: אפשר להחלים. לכל אחת ממתין שביל ההחלמה הפרטי שלה. אפשר לאתר אותו בהקשבה סבלנית. הקשבה לקול הפנימי. ואז. לצעוד בו במלוא התשוקה, השמחה והאמונה שהנה הנה. זו הדרך שלי למקום הרבה יותר טוב.