לכל אדם שפגש בסרטן ממתין שביל הזהב שלו להחלמה.
זו אמירה גדולה, אולי אף קשה לעיכול. יש לה צד גשמי, פיזיולוגי. כל אדם בתבל בנוי מעט אחרת, ולכל אדם מתאימים כלים מסוימים. כלי שיציל את חייו של אדם אחד עשוי להחמיר את מצבו של אדם אחר. לכן חשוב להקשיב לגוף ולהעמיק את ההקשבה: האם הגוף שלי אוהב את הכלי הזה? האם אני באמת על המסלול שלי?
לשביל הזהב גם זווית רוחנית: כל אדם נועד לעבור במהלך חייו שיעורים מסוימים, שגם אם אינם פשוטים, אמורים לקדם את טובתו העליונה. מחלת הסרטן מעודדת את האדם (בדרכה הלא עדינה") ללמוד סוף סוף את השיעורים שממתינים לו.
איתור שביל הזהב הפרטי שלי וההסכמה לעלות עליו – זה תהליך לא פשוט ויתכן שהוא מהווה כמחצית מהדרך להחלמה(!). כיון שאיתור שביל הזהב לוקח זמן (וגם דורש פתיחות, אמונה ואומץ) אפשר בשלב ראשון ללמוד עוד על הדרך שלנו ועל המשמעויות שלה בעזרת "מודל 6 קבוצות ההחלמה".
הקבוצה הראשונה היא של אלו שלמעשה הרימו ידיים. הם איבדו תקווה, אולי חולמים על נס, ולא מאמינים שדבר יעזור להם. סיכויי ההחלמה של אנשים אלו שואף לאפס.
הקבוצה הגדולה מכולן היא של המחלימים הקונבנציונליים-פסיביים. אלו אנשים ששמים עצמם בידיים של הרופאים. לפעמים, למען הסדר הטוב, הם קוראים על המחלה ועל דרכי הטיפול בה, מקבלים דעה שנייה או שלישית, מקבלים קצת רפואה משלימה ותוספים וחוזרים לקבל את הפרוטוקול שנגזר עליהם.
ישנם הקונבנציונליים-אקטיביים. אלו שחשוב להם להרגיש שהם שולטים במהלך העניינים. הם מתכתבים עם אנשים בכל העולם, מחפשים טיפולים בקצות תבל, לפעמים טסים למרכזים רפואיים בחו"ל, בודקים תרופות ניסיוניות, מקפידים לקבל כל החלטה בעצמם, ועדיין, הכל תחת ברכתם של אנשי מערכת הרפואה. חלקם מעשירים את המסע שלהם באלמנטים הוליסטיים, לפעמים כותבים על מחלתם בלוג או ספר, מצטרפים לקבוצות דיון ומייעצים לאחרים, ומארגנים מסיבה בתום הטיפולים. הם מרגישים שהם מנהלים את המסע להחלמה, וזה כמובן דבר מעצים. אבל הכל מתרחש בתוך הקופסא.
הקבוצה הרביעית, הם ההוליסטיים-פסיביים. אלו אנשים שנשענים על מרפאים אלטרנטיביים, שותים בצמא את דבריהם, מזדרזים לרכוש את שירותיהם ואת מוצריהם, ומקווים מאד שכל זה יעבוד.
לקבוצה החמישית משתייכים ההוליסטיים-אקטיביים, שבשונה מחבריהם הפסיביים, יש להם עמוד שדרה חזק ובו זמנית גם גמיש. הם בעלי חושים מחודדים ופתיחות להבין מה ומי נכון, ואומץ ללכת בעקבות החושים. אלו אנשים שמסכימים לחצות גבולות, ויש להם יכולת ליצור מציאות. סיכויי ההחלמה שלהם גבוהים.
בקבוצה השישית נמצאים אלו שבד"כ ממשיכים לחיות בבריאות עד לשיבה טובה, בנועם, זרימה והגשמה (שחלק מהותי ממנה זה ללוות אחרים להחלמה). על אנשי קבוצה זו אכתוב בנפרד.
כשאדם מבין לאיזו קבוצה הוא שייך – זה עושה סדר בראש ונותן שקט. את פוגש הסרטן מקיפים אנשים רבים שמביעים את דעתם (גם אם נתבקשו וגם אם לאו...), מספרים על ניסים או מתעקשים להפחיד...
כשאני יודע מה האסטרטגיה שלי – אני יכול להיצמד אליה ולהפסיק להתלבט או להסתחרר (דבר שגוזל אנרגיה חיונית). יש יתרון לטוטאליות. אני אומר לעצמי: "זו הדרך שלי ואני עליה".
ולצד זאת, באופן שעשוי להישמע פרדוקסלי, חשוב לשמור על פתיחות, לבדוק עם עצמי מפעם לפעם: האם זו האמת? האם זה השיעור? אולי הגיעה השעה, לראשונה בחיי, לעשות דברים בדרך שהיא "לא אני"? הלוא זה מה שבאה מחלת הסרטן ומפצירה בנו (בדרכה המיוחדת...): "אנשים יקרים, הגיעה העת לדלל את ההיאחזויות והקיבעונות. אנשים טובים, הגיע הזמן להשתנות."
,