סרטן!!!!!!!!!!!!!!!



זה גוש. לא, זה כלום. זה כן. גוש. לא. תור. המתנה. רופאה. זה כלום. גוש. זה סתם. בדיקה. בדיקה. הטכנאית. המבט שלה. לא מבשר טובות. בכלל. זה כלום? ואולי זה לא כלום?! לא, זה בטוח כלום. אין לי בכלל גנטיקה... ואו, אמא'לה, יש תוצאות. לינק לאתר בית החולים. אין נשימה. אבל תיכף אגלה שזה כלום. אני בטוחה. צריך למצוא את הסיסמה. הידיים רועדות. אני מתקשה להקליד את הסיסמה. היא שגויה, כוס אמק! אקליד שוב. לא מצליח, אני מזיעה. צריך לנסות...

ואולי זו בכלל שיחת טלפון? "הלו, מיטל? זה דוקטור שוורץ." לא טוב!!!!! אם הוא מתקשר אז... לא יתכן... אבל זה דוקטור שוורץ על הקו, לא אותן לו לעשות לי שחור. "תראי, מיטל, קיבלנו את התוצאות וזה..."

א ו י !!! ו א ב ו י !!!

לא. זו טעות. בטוח טעות. לא יתכן. בכלל לא מתאים לי. לא מתאים לאורח חיים, לא מתאים לגנטיקה, זה לא קשור אלי בשום דרך. אני בדיוק צריכה בשבוע הבא... וגם מתכוונת בעוד חודש ו... ו... ו...

לא. זה בכלל לא אמור לקרות לי. אין שום סיבה שדווקא אני אהיה האחת מתשע. אה, סליחה, אחת משמונה. אה, לא, זו כבר אחת משבע? לא. משש. מ... לי תמיד היה מזל. מזל טוב. עשיתי טוב. תמיד הייתי טובה. למי שעושה טוב קורה טוב. נכון? ככה אמא תמיד אמרה.

לא!!!!! אני הולכת להכנס למיטה. לכסות את הראש. להעלם. לא, זה לא מצליח. חייבת לשתות לפני כן. משהו חזק. והרבה. או לגלגל ולעשן או גם וגם וגם. ולהתעורר מחר בבוקר ולגלות שזה.... רק היה חלום בלהות. בלהות. בלהות. בלהות. בלהות. טלפונים. בלהות. עוד בדיקה. בלהות. סריקה, טופס 17, מאיפה בכלל משיגים? ואיך מקדימים? ולמי להודיע? ולמי לא להודיע? הלוא צריך דברים כאלו להסתיר. ככה אמא הסבירה לי. על דברים כאלו לא מדברים, מה פתאום. בטח לא לילדים, שלא ידאגו. ובעבודה, שלא ירחמו. הכל צריך להמשך כרגיל. להמשיך לחיות כרגיל. כן. להיות תפעולית. הגיונית. ייצוגית. ככה אמא חינכה. להיות קרת רוח. חדה. משימתית. קרתה לי תקלה וצריך לתפעל אותה. אבל במקביל להכל. פשוט עוד משימה ברשימת המשימות. תוך כמה חודשים החרא הזה יהיה מאחוריי. ושאף אחד לא ידע. והשיער? חס וחלילה. אף אחד לא יגע לי בשיער. אנחנו כבר ב – 2021. הטיפולים הפרימטיביים שהיו גורמים לנשירת השיער – אני בטוחה שהם כבר מזמן לא בשימוש. בטוחה שלא. ש... אההה.... מה?! הם עדיין כן? הלו? אנשים? 2021! עדיין דוחפים את האינפוזיות האלה שמחריבות את הגוף ואת הנפש? לא יתכן, לא, לא, בטוח לא. כן? כן? כן?! השתגעתם? לא, לא, לא. אבל אני צריכה?! חייבת?! ככה הפרופסור אמר בטון פסקני? לא, לא, לא. אבל איך אפשר לצאת נגדו? זה בטוח לא הזמן לעורר מהומות. כל חיי הייתי ילדה טובה אז דווקא עכשיו להדאיג את אמא וללכת נגד הזרם? לא, לא, לא. אבל... להכניס את החרא הזה לגוף שלי? אבל אין ברירה. צריך לעשות מה שאומרים. אני לא מבינה בזה כלום. הם המלומדים, המנוסים, החכמים, המוסמכים. אבל לא. בטח יש עוד דרכים, דרכים, דרכים, שיטות, חידושים, פיתוחים, מחקרים, המצאות. אני בטוחה בכך, לגמרי, אני משוכנעת. כן, משהו בי... משהו בי... מפציע. לא ברור, להיפך. מעורפל, אבל ברור. הדבר שסוף סוף אני מבינה היטב הוא ש... אני בכלל לא מבינה!! יש משהו גדול, משמעותי ועמוק שאני בכלל לא מבינה. אבל אני מבינה שהוא קיים. אני יודעת, זה צועק בתוכי. יש דרכים אחרות לגמרי. זוויות אחרות לגמרי. אנשים אחרים לגמרי. מטפלים מסוג אחר לגמרי.

כן, כן, כן. זה קיים. נכון, זה לא לוגי, לא מדעי, לא מדיד, לא לינארי, לא בינארי, לא סטטיסטי, לא הסתברותי. וזה כל כך מבלבל. אין במה להאחז. אני חייבת להאחז במשהו. במנוד ראש של פרופסור, במחקר, בדוח, באסמכתא, בבטטה, בגושפנקא, ברוגטקה. רגע. לעצור, להרגע, לנשום, אני לא יכולה לקבל ככה החלטות. לא, לא, לא. אסור ככה לקבל החלטות שיחרצו את המשך חיי. ברור שלא.

המכונית לוקחת אותי לים. אני משאירה בה את הנעליים. מבוססת בחול. טובלת את הרגליים במים הקרים, קרים, קרים, הולכת צפונה. הולכת, הולכת, לא לחשוב, לא לחשוב, רק ללכת ללכת ללכת. לנשום, לשרוף את כל הסטרס. להותיר מאחוריי את כל אלו שיש להם כשרון מיוחד לגרום לי להרגיש שאני לא בסדר, אשמה, מוזרה, מביישת, לא אחראית, מורדת, אחרת. הרגל נשרטה. המכנסיים נרטבים. פאק איט. רק להמשיך ללכת ללכת ללכת. השמש מתחילה לשקוע. קר לי ברגליים. אבל השמש תמיד איתי. תמיד. בכל מצב. מפעם לפעם אני שולחת מבט שמאלה. השמש צובעת שביל זהוב. זה מהמם, ואו, איזה יופי. וכשהשמש מנמיכה עוד ונוגעת במים אני עוצרת. פונה ישר לעברה. מעולם היא לא הייתה כל כך יפה. מעולם לא ידעתי כמה חוכמה יש בה.

השמש ואני מביטות ישר זו אל זו. היא לא עושה לי הנחות ואני לא רוצה כאלו. אני רק רוצה לשמוע את האמת. סוף סוף, שמישהו או משהו יתן לי את כל האמת במלואה. והאמת נפרסת במלוא הדרה. שביל של אור פרוס בפני. אני מתרגשת וההתרגשות מעצימה וגואה עד דמעות, דמעות, דמעות. כעת הכל ברור!

זה השביל שלי! אך ורק זה השביל שלי! ורק בו אלך! בשביל האור. עד להחלמה מלאה של הנפש ושל הגוף.

אלך בו עד הסוף.



120 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול