חיפוש
  • רן ארהרד

תגידי, עד כמה את רוצה להחלים מהסרטן?

"תגידי, עד כמה את רוצה להחלים מהסרטן, על סקאלה של אפס עד עשר?"

"אמממ... האמת, נראה לי ששמונה."

"שמונה? את בטוחה?"

"כן, פלוס מינוס שמונה. תראה, יש לי עכשיו הרבה דברים טובים. ירדתי 15 קילו, אני לא צריכה לעבוד אבל ההכנסה שלי נותרה ברמה שהייתה בעבר, אני עוברת בין מטפלים, יש לי הרבה חברות חדשות, אף אחד לא מצפה ממני לכלום, להיפך, כל הזמן מתעניינים בי, ואפילו יש לי תו נכה ברכב, סוף סוף קל למצוא חנייה."

ואו... זה מפתיע. מה אני אמור להגיד במצב כזה? כשיש כל כך הרבה יתרונות למצב הנוכחי – לא פשוט לוותר על כולם. ויחד עם זאת – החלמה יכולה להתרחש רק אם מתמסרים לתהליך עד הסוף, ברבאק. אני שואל: "ואם פתאום יצוץ כאן קוסם, יעשה הוקוס פוקוס ומחר בבוקר תהיי בריאה לגמרי?"

"אוי ואבוי, אני אצטרך לקום בבוקר וללכת לעבוד..."

השיחה הזו אמיתית לגמרי, ניהלתי אותה עם מטופלת יקרה, שהייתה במצב לא פשוט (לטענת הרופאים – "מצב שאי אפשר לצאת ממנו"). למרבה השמחה, אותה בחורה מקסימה התנקתה מסרטן (ולא, לא חזרה לעבודתה הקודמת אלא בחרה בדרך אחרת לגמרי).

בעבר זה הפתיע אותי, לגלות שיש התנגדויות ומעצורים בדרך להחלמה, הפתיע מאד. הלוא סרטן זה מפחיד, יש סבל, כאבים, טיפולים קשים, אפשר למות מזה... אז איך זה יתכן שאדם לא יעשה הכל הכל הכל כדי להחלים?

עם הזמן הבנתי משהו.

אשתמש בדימוי חביב עלי לטובת העניין - כדור פורח. ככה כל אחד מאתנו בנוי, כמו כדור פורח. יש בנו כוחות שרוצים להרים אותנו לשחקים, אל השלווה, אל האהבה העמוקה, אל החיבור, הזרימה והחמלה ו... אל הבריאות השלמה בגוף ובנפש.

אבל... בכדור הפורח יש משקולות, יש דליפות של אוויר חם, וגרוע מכל - מחוברים אליו חבלים שכובלים אותו לאדמה ומונעים ממנו להתרומם, כפי שבאמת היה רוצה. לנתק את כל החבלים האלו ולעלות גבוה? להסכים להשתנות בתכלית ולהותיר למטה את כל האחיזות? אמא'לה! זה מקפיץ את כל ההתנגדויות. לפעמים זה יותר מפחיד מהסרטן עצמו...

מסע ההחלמה הוא מסע של שנים, מסע של חיים. במהלך המסע התנגדויות תמיד יעלו, ככה אנחנו מתוכנתים, השאלה מה עושים איתן. תמיד יש מהמורות, קירות, מעצורים וצמתים שקשה לעבור, והסרטן לא נוהג לעשות הנחות. אם תוצאות הסריקה מאכזבות – הכתובת על הקיר: יש לנתק עוד חבלים, לקלף עוד שכבות, להגיע עמוק יותר, לעשות דברים שהם יותר ויותר מחוץ לקופסה, כנראה זה לא יעבוד אחרת.

דבר חשוב במסע ההחלמה הוא מיפוי המשוכות. כל אותם דברים שכובלים, עוצרים, לעתים גם מוציאים את הרוח מהמפרשים. דוגמאות למשוכות: "לא אפעל בניגוד לדברי הרופאים", "לא אעשה דבר שאינו מוכח מדעית", "אני לא רוצה לאכזב", "אני לא אעזוב את הבית לשבועיים", "אני צריכה בכל יום לעזור לילדים עם השיעורים ולהסיע אותם לחוגים", "לעולם לא אסלח לאבא / לאמא / לגרוש", "אסור לצעוק / אסור להתלונן / עלי להראות חזקה", "אני צריכה להמשיך לעבוד".

יקרה, כל משוכה נועדה למעבר. כל חבל ממתין לניתוקו. כל אחיזה נועדה לשחרור. מרגישים נפלא לאחר מכן.

אחד השלבים החשובים במסע ההחלמה הוא בניית חזון לגבי החיים החדשים שאחרי הסרטן, שנועדו להיות שונים ומשודרגים מהחיים הקודמים. החזון אמור להיות מלהיב, כזה שיתן מוטיבציה נוספת להתגברות על כל המהמורות. ובמילים אחרות, שמסע ההחלמה לא יונע רק ע"י פחד אלא גם ע"י תשוקה בוערת למה שמחכה שם בקצה. כדאי מאד לפעול מתוך תשוקה ולא מתוך פחד, זה תדר אחר לגמרי.

בהצלחה רבה! אפשר להחלים לגמרי! אלפים עשו זאת לפנייך! גם את יכולה!






לקריאה נוספת:



איך להחלים מסרטן? 10 כללי הזהב

החלמה ממצב מורכב - בטבע

סרטן ופחד מוות

על קבלת החלטות במסע ההחלמה

סרטן – סיבות לפסימיות ואופטימיות

בנוגע לריפוי עצמי מסרטן. שיחה שהייתה לי הבוקר

"מתה להיות אני" - מכל מצב אפשר להחלים לגמרי!


73 צפיות

אבן יהודה

ran@ransys.com

מלווה להחלמה ברבאק!

©  כל הזכויות שמורות לרן ארהרד