חיפוש
  • רן ארהרד מלווה להחלמה

מחלת האנשים הנחמדים

אדם חכם ומנוסה אמר לי שהוא נוהג לקרוא לסרטן: מחלת האנשים הנחמדים. ככל שאני פוגש עוד ועוד מחלימים, אני רואה עד כמה זה נכון.


תגידו, אתם יודעים כמה אנשים בעולם נפגעו בילדותם? ניחשתם נכון – מעל 7 מיליארד. וכמה ספגו פגיעות וחוו ארועים כואבים גם בנערותם ובגרותם? כמה מיליארדים בודאי. השאלה הנשאלת היא: איך זורם הנהר אצל כל אחת ואחד.


האם אנו מסכימים לתת לכאב מקום? האם אנו מסכימים לבכות, לצעוק, להתאבל, לבצע שינויים אמיצים בחיים ולדעת לבקש עזרה? האם אנו מסכימים להראות חלשים?


אצל רבים הראש דורש שוב ושוב: צריך להיות חזקים. לא להראות חולשה, להקפיד לגלות איפוק ולשדר ש"עסקים כרגיל" גם אם בפנים הבערה חורכת. הראש מתעקש שנשקיע אנרגיה רבה בתחזוקת המסכה, חלון הראווה המכסה יום יום, דקה דקה, על מה שקורה עמוק בפנים. שהשכנים לא ידעו.


דימוי טוב הוא בניית סכר בנהר עכור. במקום לתת למים הצורבים לזרום הלאה, אל הים הגדול, מושקעת הקפדה רבה בבניית מכשול. אך מים לעולם לא נעלמים, ותוך שנים אחדות מתהווה בגוף-נפש של האדם אגם, תחילה קטן, אחר גדול, אגם של רעל גופני-רגשי, ואז זו רק שאלה של זמן עד שהגוף יאמר את דברו בדרך כואבת, ממנה כבר אי אפשר להתעלם.


החלמה אמיתית כרוכה בפירוק הסכר. החלמה אמיתית כוללת בין היתר כאב רגשי קשה מנשוא, אך לפרק זמן מוגבל, פרק הזמן בו מתרוקן האגם, וכמויות אדירות של מים חורכים זורמות בדרכן הלאה. במהלך ההחלמה אפשר להשתמש בכלים רבים, חלקם מצוינים, אך כל עוד אין הסכמה אמיתית ועמוקה לפירוק הסכר – זה בעיקר כיבוש שריפות. הדבר הנעלה, הכמעט מקודש, שאפשר לעשות במהלך ההחלמה, היא להסכים, ככל שזה יכאב וירתיע, להפרד סוף סוף ממים ישנים, ולקלוט באהבה מים נקיים.


אז למה זה כל כך קשה? הבה נראה מה מונח על כפות המאזניים. על כף אחת, הראש מעמיס מעצורים, אותו ראש שמלכתחילה התעקש, שעה שעה, רגע רגע, להגן על הרגש ולבנות בהקפדה את הסכרים, ימצא כעת כל נימוק ותירוץ מדוע לא להתמקד בפירוק שלהם: זה לא מה שהרופא אמר, זה לא הזמן, זה לא מדעי, תעזבו אותי באמא שלכם, אני גם ככה סובלת אז למה להעיק עוד?


ומה עשוי להמצא על הכף השנייה? אומץ, כנות ואמונה. ויותר מכל דבר אחר, אני מתפלל לאלוהים בורא עולם שימצא אצל כל מחלימה ומחלים – תשוקה להחלמה. תשוקה בוערת, תשוקה עמוקה, חסרת מעצורים ומפרקת סכרים.


אני גם מתפלל שימצא גם קול קטן, שקט, הקול הפנימי, כזה שקל להתעלם ממנו ואי אפשר להוכיח אותו. קול חכם, אולי אף גאוני, שממשיך ללחוש עוד ועוד: מחלימה יקרה, מחלים יקר, שעתכם הגדולה הגיעה!

22 צפיות

אבן יהודה

ran@ransys.com

מלווה להחלמה ברבאק!

©  כל הזכויות שמורות לרן ארהרד