הסרטן כל הזמן באוויר. את לבד בבית. עומדת מול המראה באמבטיה ומביטה בדמות שמולך. את לא כל כך אוהבת את מי שאת רואה. את מביטה בעיניים, הן נפוחות וכבויות. ככל שאת מעמיקה בהן את רואה עוד כאב. עוד פחד. האם זו באמת אני?! איך הגעתי למצב הזה?!
את עומדת מול המראה שמעל הכיור, דמעות של יאוש שוטפות את לחייך. מבלי משים, האמת מתחילה לצאת מפיך. תחילה בלחישה: "רע לי. חרא לי. אני לא יכולה יותר."
ובעידודה של האמת, את מסכימה להגביר את הקול, מסכימה באופן מפתיע להתעלם מהשכנים וגם מיתר המעצורים. וכשהסערה מתלקחת, והקול עולה, בוקעת ממעמקי בטנך הזעקה: "די ! ! ! נמאס לי מהחרא הזה!!"
להרף עין את רואה את עצמך במראה, ניצוצות של טירוף בעינייך, ולראשונה בחייך את נותנת לו מקום. "כוס אמא של העולם ! !" את צועקת ומכה. את תולשת את הוילון של האמבטיה, תופסת את הבשמים היקרים ומנפצת אותם על החרסינה. את תופסת את כדורי השינה ואת הציפרלקס ואת שאר מדחיקי האמת ומעיפה אותם לכל הרוחות. את נוהמת, שורטת את עצמך, מיללת כחיה פצועה. וכשאת משליכה בכוח את כלי האיפור, עוברים לנגד עינייך כמה מהפרצופים שהקיפו אותך בחודשים האחרונים. זעם עולה בך. "אתם עם הפוזה והשיטות שלכם!" את צועקת. "תעופו לי כולכם מהעיניים! אני שונאת אתכם!" את צורחת. "שונאת! שונאת! שונאת!!!"
ואת קורסת אל בכי מטורף, בכי של זעקות, של טלטלה בלתי נשלטת. והבכי נמשך עוד ועוד. את בתנוחת עובר, שמיכה מכסה את כולך, ולעתים את נוהמת: "תסתלקו מפה כולכם! תנו לי להיות לבד!"
תמונות עולות לנגד עינייך. הן כואבות מאד, אבל היום את לא הודפת ולא מדחיקה. את מתאבלת על אובדן, בוכה על שכול ועל שנים אבודות. עתה עולה בכיו של המאמץ הבלתי פוסק לבנות את החיים "לפי הספר", לתחזק את התדמית. פתאום את נזכרת איך הבן זונה ההוא פגע בך! ואת כועסת על עצמך, רותחת. איך הייתי כזו מטומטמת? למה לא הגבתי? למה לא עשיתי לו בלגן מהסרטים? ואיך אבא פגע באמא?! עד עכשיו את מרגישה את כאבה. ואת העמדת פנים כאילו את לא רואה, ואת חזקה והכל בסדר. והבכי נמשך שעות וימים. ולמה לעזאזל הם היו תמיד כל כך ביקורתיים כלפי?!!
את חשה את הדכאון גואה בך, את היאוש, את הרצון להרים ידיים. את קרובה לצלול לתוכם אך משהו מנתב אותך לכוון אחר. עדיין לא ברור מהו. ואת ממשיכה לבכות, וממשיכה לנתץ בתודעתך עוד ועוד פרות קדושות. וכשאת מרגישה שאת קרובה להתפרק לגמרי, לרסיסים, באופן שמפתיע אותך, את מסכימה. סוף סוף מסכימה.
מסכימה לצלול אל תהום שחורה, מסכימה להיכנע, להגרס למיליוני שברירים. ולמרות פחד המוות הנורא והיאוש שנראה אינסופי, מזדחל ונובט בך משהו שקט. גם אם לא ברור לך איך ומהיכן, משהו עמוק בתוכך יודע, שגם אחרי הלילה האפל ביותר - שחר של יום חדש מפציע.
באחד הבקרים את יוצאת למסע. למסע של חייך. מסע ללא גבולות ומגבלות, מסע בו החוקים הם: אני אוהבת את עצמי, אני סומכת על עצמי. אני מקשיבה עמוק פנימה ומסכימה לראות ולהרגיש את כל מה שעולה. אני יודעת שאני מוגנת, אני בוחרת אך ורק במה שבריא.
וסביבך אומרים: "היא ירדה מהפסים. היא פורקת כל עול. קחו אותה לפסיכיאטר."
ואת ממשיכה בשלך. פוגשת נשמות טובות, שומעת על עוד ועוד כלים להחלמה, חלקם מפתיעים, ובוחרת רק את אלו שמרגישים לך מדויקים. את נחושה וממשיכה. וציפור קטנה לוחשת: כשהתלמיד מוכן – המורה מופיע.
את הולכת ברחוב הומה, מוקפת בהמון אנשים, ופתאום את מבינה: רובם כבויים. הם מוטרדים מהבלים ובכלל לא מבינים. הם חיים על אוטומט, חיים את העבר. את מתיישבת על ספספל, ופשוט יודעת. בזמן שדמעות נרגשות זולגות וזולגות את יודעת: אלוהים אוהב אותי. כן, כן, אני ביתו. והוא אוהב אותי!
כמה מהמכרים הישנים יוצאים (סוף סוף) מחייך. את מקומם ממלאים חברי נפש. חברים לנשמה. היעוד שלך הולך ומתבהר לנגד עינייך, וכל מה שעברת עד היום, וכל שתגשימי אי-מתי, מתחיל להצבע באור חדש.
ולאחר ימים רבים של הפתעות ושל תשוקה, את מגיעה אל רחוב זר בו מעולם לא היית. הרחוב סואן, ובך יש שקט רך. את נעצרת מול חלון ורואה את דמותך במראה. את מביטה בעינייך. יש בהן אור. יש בהן חוכמה עמוקה, של מישהי שסוף סוף מבינה. את לוחשת: "אני ממש לא לבד. אני הכי מדהימה בעולם ! !"
ומבלי לחשוב או להסס, את מניפה את זרועותייך אל השמיים וצועקת בכל כוחך: "א-ו-ש-ר ! ! !"
לקריאה נוספת:
Kommentare